סמכות הורית - הצייתנות הטבעית של הילד 'המרדן' 

בס"ד

אני רוצה לפתוח את המאמר בשאלה שנשאלתי על ידי אם מודאגת לבן שהתחיל לאחרונה לגלות סימני הידרדרות בלימודים ובהתנהגות: האם בעידן שבו ההשפעות החיצוניות על הילדים כל כך חזקות, יש סיכוי לעבודה החינוכית בבית, או שמא כל מה שנותר לנו לעשות הוא להתפלל, ולקוות שנזכה שילדינו יינצלו מההשפעות ההרסניות של המדיה והרחוב?

כמי שעוסק בהדרכת הורים, כמעט מובן מאליו שאשיב על שאלה זו בחיוב, אבל אל דאגה, לא אשאר רק בתשובה זו, אלא אבסס אותה.

ראשית, יש לדעת שילדים נולדים עם מנגנון פנימי נפלא, שגורם להם לזהות כבר בתחילת חייהם את ההורים כדמויות בהם הם תלויים על מנת לשרוד בעולם, ולכן הם גם הופכים אותם לדמיות לחיקוי.

כשם שהברווזון הצעיר, להבדיל, מחפש מיד עם בקיעתו מהביצה דמות עליה יוכל להישען, וכאשר הוא מוצא דמות זו, הוא מחקה אותה לכל אורך ההתפתחות שלו, עד שהוא צומח להיות ברווז בוגר, גם התינוק האנושי נולד עם תכונה דומה, מטבע בריאתו, ולכן הוא מחקה אותנו, והולך אחרינו, באופן טבעי.

נכון הדבר שככל שהילד מתבגר מתחילים להתפתח גם מנגנונים בריאים שגורמים לו לחפש את זהותו העצמאית, ולבטא אותה מידי פעם בניסיון להתנגד להוראותינו, אבל, יש להבין שהדבר אינו עומד בניגוד לתכונת החיקוי עליה דיברתי, אלא מהווה נדבך נוסף וטבעי בתהליך ההתפתחות.

אם נזכור זאת תמיד, נקבל את הכח להוביל את הילד אט אט בתהליך ההתפתחות, כך שלכל אורך הדרך ההדרכה שלנו תישאר רלוונטית ומרכזית עבורו, גם כאשר הדברים אינם נראים כך במבט ראשון. ההתקשרות הטבעית הזאת, נותנת לנו למעשה את הזכות והחובה לשמש כהורים, ולהעניק לילד מחד את האהבה שלנו, אבל גם את ההכוונה החינוכית והסמכות ההורית.

לשם כך חשוב להכיר את שלבי ההתפתחות השונים, ולהתאים את ההובלה שלנו לכל שלב.

עד גיל שנה וחצי בערך, התינוק קשוב אלינו באופן טבעי, ומקבל את הדרכתנו. כמובן, הדבר משתנה מתינוק לתינוק, אבל ניתן לומר שבאופן כללי הדברים יחסית פשוטים בגיל זה. הפעוט יעשה הכל כדי לזכות לחיוך קטן מאיתנו, ולכן די אם נשבח אותו על ההתנהגות שאותה אנחנו רוצים לחזק, כדי שהוא ימשיך בהתנהגות זו. לעומת זאת, במידה והוא עושה משהו שלילי, מספיקה אמירת 'לא' סמכותית ובהירה, כדי להפסיק את ההתנהגות השלילית.

כשהילד מגיע בערך לגיל שנה וחצי הוא מתחיל לנסות לבחון את הגבולות שלנו, ולבדוק עד כמה הוא יכול להיות עצמאי. בשלב זה נראה לעתים כאילו הוא נראה כמורד בסמכותנו. אבל, גם בגיל זה, אם לא ניבהל מקצת בכי, ונדע לעמוד על קיום ההוראות שלנו, יש להניח ש'המורד' הקטן, ילמד מהר מאוד לקבל זאת וישמח לחזור לחיבוק האוהב שלנו.

ככל שהילד גדל יותר, כך המנגנון ההתפתחותי שטבוע בו מעצם בריאתו, דוחף אותו לגלות יותר ויותר את עצמאותו. מדובר בתהליך שיש בו עליות וירידות, ותנועה בין קבלת עול, לבין נסיונות לבדוק את גבולות הסמכות שלנו. שיאו של תהליך זה הוא כידוע בגיל ההתבגרות, אליו אקדיש בהמשך מאמר בפני עצמו, אבל לאורך כל התהליך חשוב לזכור שהמנגנון ההיתקשרותי עליו דיברתי בתחילת הכתבה, תופס מקום מרכזי בנפשו של הילד, כל עוד לא נהרוס זאת.

לכן, לכל אורך הדרך, ביחד עם הצבת הגבולות וההדרכה החינוכית המתמדת, חשוב מאוד שנשמר באדיקות את הקשר החם עם הילד, ולעולם לא נאפשר לכעס ולביקורת שלנו, לגרום לנו להתרחק ממנו.

על מנת ללמוד כיצד להציב גבולות, מבלי לוותר על הקשר החם עם הילדים, אני מזמין אתכם לצפות בסידרת הדרכות וידאו חינמית שלי בנושא 'סמכות הורית ללא כעס', על ידי לחיצה על הקישור.